החזון החברתי של הרב אשלג – עיון במאמר השלום בעולם

פתיחה

מאמר השלום בעולם של הרב יהודה אשלג מהווה את אחת מאבני היסוד בהגותו החברתית. הוא משמש כסיכום והמשך למאמרי הספר מתן תורה, ובעיקר למאמר השלום. במאמר זה מתווה הרב אשלג חזון כולל לחברה העתידית בימות המשיח ובגמר התיקון, ומתאר את המאפיינים המרכזיים של סדר חברתי מתוקן. החזון מתבסס על עקרונות פנימיות התורה ומושתת על ההבנה כי כל פרט בבריאה – גם אם הוא נחזה כרע או מזיק – נועד בסופו של דבר לעבור תיקון ולהשתלב בשלמות הכוללת.

עקרון היסוד: שלמות הבריאה והתפתחותה

הרב אשלג פותח בקביעה עקרונית: אין בבריאה דבר מיותר. כל פרט שנברא, בין אם הוא נתפס כטוב ובין אם כרע, יש לו זכות קיום. תפקיד האדם איננו להשחית או לבטל את מה שנראה רע, אלא להביאו לידי תיקון.

הרעיון הזה נשען על ההנחה כי הבורא שלם, ולכן גם בריאתו שלמה במהותה. העובדה שחלק מן הדברים נראים בעינינו כבלתי מתוקנים נובעת מכך שהם שרויים בתהליך של התפתחות הדרגתית. כשם שפרי בראשית גידולו הוא בוסר – ואף על פי כן איננו מייחסים לו מום – כך גם תופעות או מידות בעולם אינן שלמות משום שעדיין לא הגיעו לגמר התפתחותן.

זכות קיומו של הרע ותפקידו

בהערה שכתב הרב אשלג בצד המאמר הוא מחדד: גם לרע יש זכות קיום. אסור "לרוצחו נפש" בטרם עת, שכן רק הטוב המיוחד לו יכול להחליפו. משמעות הדברים היא שהרע איננו ישות עצמאית שייעודה להיעלם, אלא מצב זמני, חלקי, אשר תכליתו להתהפך לטוב כאשר יבוא תחתיו התיקון הראוי.

עם זאת, במצבי ביניים מוטלת על האדם החובה להיאבק ברע ולהגביל את השפעתו, עד אשר יתאפשר להפכו לטוב. כך, למשל, מצוות התורה במלחמה בשבעת עמי כנען מבטאות את הצורך למגר את ביטויי הטומאה, אך לא מתוך תפיסה של חוסר תכלית, אלא כדי לפנות מקום לקדושה שתבוא תחתיה.

הרעיון של בירור ותיקון

הקבלה מלמדת כי בכל דבר יש תערובת של טוב ורע, הנובעת מתהליך "שבירת הכלים". עבודת האדם לאורך ששת אלפי שנות העולם היא לברר את הניצוצות הטובים מתוך החושך, ולהעצים את הטוב על חשבון הרע. רק בגמר התיקון יהפוך גם הרע עצמו לטוב, כפי שנאמר: "והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר".

מכאן נובעת הבחנה בין מצוות "לא תעשה" – שמטרתן להציב גבולות ולהרחיק את האדם מן החלקים שאינם בני תיקון בזמן הזה – לבין מצוות "עשה", המתמקדות במימוש והעצמת החלקים הטובים שניתן לברר ולהעלות.

הזמן כתנאי לתיקון

הבריאה מושתתת על ממד הזמן, המאפשר תהליך הדרגתי של גילוי הרע ותיקונו. ניסיון "לקצר דרך" ולדלג על שלבי ההבשלה, כפי שאירע בחטא עץ הדעת ("אכילת בוסר"), מביא לידי קלקול וחורבן. לכן ההכרה בחוקיות ההתפתחות היא יסוד מרכזי: כל שלב חייב לעבור תהליך שלם עד הגיעו לתכליתו.

שני מסלולים: "בעיתו" ו"אחישנה"

על אף שחוק ההתפתחות מוכתב מלמעלה כחלק ממעשה בראשית, נתן הבורא לאדם את האפשרות להשפיע על קצב ההתקדמות. חז״ל ניסחו זאת באמרה: "אני ה׳ בעיתה אחישנה" – אם יזכו ישראל, יתוקן העולם בדרך של "אחישנה" (הקדמה וזירוז), ואם לאו – התהליך יושלם "בעיתו", באורך זמן ובייסורים.

כוחו של האדם אם כן איננו לשנות את עצם השלבים אלא להחליט אם יתנהלו בכבדות, מתוך סבל וייסורים, או מתוך זירוז מודע ורצון טוב. הבחירה בידינו האם להמתין להתפתחות טבעית "מלמעלה" – או לקחת אחריות ולפעול לזרוזה "מלמטה".